הכרעת דין בתיק ז"י 189/11

כנגד הנאשם הוגש ביום 31/8/11 כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בקלות ראש בהתאם לסעיפים: 62(2)+ 38(2)+ 38(3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961.

עפ"י הנטען בכתב האישום, ביום 31/10/10, שעה שהנאשם נהג ברכב צבאי מסוג "האמר" (להלן: "הרכב") במהירות של כ- 40 קמ"ש בכביש עפר אשר בצדדיו בטונדות, בחלק מן הדרך בו התעקל הכביש לשמאל, הסיט הוא את מבטו מן הכביש למשך מספר שניות לעבר "בקבוק פטל" שהונח בסמוך לשמשת הרכב, עד שמפקד הנסיעה סמ"ר אזולאי (להלן: "החייל"), צעק לעברו פעמיים. או אז השיב הנאשם את מבטו אל הכביש, והבחין כי הוא מתקרב אל הבטונדה שמימין לכביש. בתגובה, לחץ הנאשם על דוושת הגז וסובב את ההגה שמאלה, פגע עם צידו הימני של הרכב בבטונדה שמימין לכביש, ולאחר מכן בלם את הרכב עד עצירתו.

עוד נטען כי כתוצאה מתאונת הדרכים, נפגע החייל ונגרמה לו חבלה של ממש. הוא פונה לביה"ח ונזקק ל- 5 ימי מנוחה. בהמשך, נזקק ל- 21 ימי מנוחה נוספים, לקביים ולטיפולי פיזיותרפיה. הנזק שנגרם לרכב, אגב תאונת הדרכים נאמד בסך של כ- 112,365 ש"ח.

בישיבת ההקראה, הודה הסנגור בשם הנאשם בעובדות כתב האישום, וטען כי הן אינן מקימות עבירה של נהיגה בקלות ראש, ולכל היותר, מגבשות הן עבירה של נהיגה בחוסר זהירות. זאת ועוד, במישור הראייתי-משפטי העלה הסנגור טענה לפיה המפורט בכתב האישום אינו מצביע על גרימת חבלה של ממש לחייל, שכן לא פורטה בו מהות החבלה.

על יסוד האמור, הסכימו הצדדים לעבור לשלב הסיכומים שהוגשו, והתיק בשל להכרעה. 

התובעת בסיכומיה עותרת להרשיע הנאשם במיוחס לו, תוך שהיא מפנה להבדלים בין תקנה 21 (ג) שעניינה נהיגה בחוסר זהירות , לסעיף 62(2) המהווה עבירה של נהיגה ברשלנות. התובעת הפנתה בסיכומיה לפסיקה המלמדת על כך שלצורך הרשעת נהג בעבירה ע"פ ס' 62 (2) לפקודה, על התביעה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעשה רשלנות רבתי, המגיע עד כדי קלות דעת, או, לחילופין להצביע על חומרה יתרה במעשיו.

התובעת אף הצביעה על נסיבות והיבטי החומרה הקיימים בתיק: אופן נהיגת הנאשם, טיב הרכב, תוואי הדרך ומודעות הנאשם לסכנה הצפויה ממעשיו ככאלה הממלאים אחר הדרישה לקיומן של נסיבות חומרה ויסוד נפשי נדרש בעבירה של נהיגה בקלות ראש.

ביחס ל"חבלה של ממש" אשר נגרמה, לטענת התביעה, לחייל, הפנתה התובעת לסעיפים בחוק העונשין ביניהם: 34 כד ו- 380, ציטטה מן הפסיקה, כתימוכין, ואף פירטה תוכנן של תעודות רפואיות המצויות בתיק החקירה.

הסנגורבסיכומיו, מבקש כי ביה"ד ימחק, או למצער יתעלם מסעיפים מסוימים בסיכומי התובעת, בהם ביקשה, לטענתו, ל"הגניב" שלא כדין ראיות נוספות בדמות תעודות רפואיות ואמירות מתוך אמרת הנאשם במצ"ח  הבאות ללמד על מודעותו לטיב התנהגותו ומעשיו. אלה, יש לומר, לא נטענו בכתב האישום,

ביחס לסעיף האישום, טוען הסנגור כי הרשלנות היחידה המיוחסת לנאשם הנה שהסיט את מבטו משך מספר שניות לעבר עצם. הסחת דעת שכזו, מצערת ככול שתהא, יש בה, לדידו, משום חוסר זהירות, ובשום אופן אין בה רכיב מיוחד של מעשה חמור או שהיא מעידה על קיומו של יסוד נפשי של כוונה או של אדישות כנדרש בהרשעה לפי סעיף 62(2) לפקודה. הסנגור עמד, אף הוא, על ההבדלים בין סעיף זה לתקנה 21 (ג) וכן על הפרשנות התכליתית הנכונה של הסעיפים השונים, תוך שהפנה לפס"ד שניתן בת"ד (ירושלים) 2136/05 פרקליטות מחוז ירושלים נ' מוחמד שוויקי, תק-של 2005(2) 148 במסגרתו נסקרו דוגמאות רבות מן הפסיקה למקרים בהם הסתפקו בתי המשפט בהרשעה לפי תקנה 21(ג), ולא  בעבירה בה הואשמו- לפי סעיף 62(2).

ביחס ל"חבלה של ממש", מפנה הסנגור לכתב האישום ולכך שלא פורטה בו כל חבלה של ממש. לדידו, ומאחר שהתביעה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה, לא ניתן לקבוע כי בשל התאונה, נגרמה לחייל חבלה של ממש.

דיון והכרעה

עוד בטרם אדרש להכרעה באשמת הנאשם בעבירה המיוחסת לו, אדון תחילה בבקשת הסנגור להתעלם מסעיפים: 7, 21- 22 לסיכומי התביעה מחמת שהם "ראיות נוספות" אשר זכרן לא בא בעובדות כתב האישום, והן לא הוגשו בהתאם לכללי הפרוצדורה ודיני הראיות.

כפי שפורט לעיל, סעיפים אלה עוסקים במודעות הנאשם למעשיו, מודעות אשר נלמדת, לדידה של התובעת מדברי הנאשם באמרתו במצ"ח. וכן כוללים ממצאים רפואיים מתוך תעודות רפואיות המצויות בתיק החקירה אך לא הוגשו לביה"ד, ומעידים לכאורה על חבלה של ממש שנגרמה לחייל בשל התאונה. 

הנאשם הודה במסכת עובדתית כמפורט בכתב האישום, וזו אינה כוללת את שנכתב בסיכומי התובעת בסעיפים 7,21 ו-22. לאחר שהודאת הנאשם נמסרה, והגם שהודאה זו כללה כפירה בגרימת החבלה של ממש, ובנוסף עתרה להרשעת הנאשם בסעיף עבירה חלופי הדורש רשלנות בדרגה פחותה ואינו מחייב פסילת רישיון נהיגה, לא ביקשה התובעת לזמן עדים או להגיש מסמכים. מתוך שכך, עצם בקשת התובעת לעבור לשלב הסיכומים, משמעותה המרכזית מן הבחינה הדיונית הנה סיום שלב הבאת הראיות. מיד עם תום שלב זה, מונחת אל פתחו של הנאשם, מסגרת ראיות התביעה במלואה, על בסיסה, תתבקש הרשעתו בדין. המעבר בין שלב הבאת הראיות לשלב הסיכומים, משמש אמצעי חשוב בקיום זכות הנאשם להליך הוגן, באופן שמאפשר לו לכלכל צעדיו והגנתו. בהקשר זה, נכון לומר כי אף לאחר שבעלי הדין סיימו להביא ראיותיהם, לא נסתם הגולל על אפשרות הבאת ראיות נוספות. ואולם, אפשרות שכזו, ככול שהיא מתבקשת ע"י אחד הצדדים, כרוכה בהחלטה שיפוטית.

רבות דובר על חשיבות הנחת תשתית עובדתית חיונית ברורה, בפני בית הדין כבסיס להכרעה:

"אין מנוס אלא לשוב ולהזכיר כי תשתית חיונית לגזירת הדין היא תמונה עובדתית בהירה. כבר נאמר כי "על הצדדים להימנע ממצב בו נותרת אי-בהירות לגבי העובדות המוסכמות במסגרת הסדר הטיעון" (ע"פ 1604/08 אוספוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.4.2008)). כך הן באשר למהות ההסכמה והן באשר לכך, שבפני הערכאה השיפוטית תהא תמונה קוהרנטית מתקבלת על הדעת, הקרובה ככל הניתן למציאות העובדתית ולמשמעותה המשפטית. כבר נפסק כי: "על-פי מדיניות ראויה, מצווה התביעה להקפיד שהעובדות המתוארות בכתב-האישום ישקפו את המעשים המיוחסים לנאשם כהווייתם ללא שינוי מהותי מאופן התרחשותם בפועל, ובלבד שיש ראיות לתשתית העובדתית הנטענת" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (1) 577, 606-605 (2002)). יחד עם זאת, בעניין דנן, כמובא לעיל, נוכח דרך טיעון התביעה בשתי הערכאות וכללי הפרשנות המתחייבים, אין לנו אלא לבחון את הדברים על-פי הנסיבות העובדתיות המוסכמות, ואין ניתן להוסיף עליהן היבטי חומרה, אשר אינם מתחייבים מ"הפרטים הנוספים".". 

(ראה ע/74/09 תא"ל משה תמיר נ ג ד התובע הצבאי הראשי)

האמור דלעיל מתייחס לנסיבות עובדתיות מוסכמות, ככאלה המשמשות תשתית לגזירת הדין במסגרת הסדר טיעון. בית הדין לערעורים קובע, כי על אותן הנסיבות העובדתיות המוסכמות, לא ניתן להוסיף היבטי חומרה, במסגרת מסמך הפרטים הנוספים. דומני כי האמור בפסק דין זה, יכול לשמש בסיס להכרעה בבקשת הסנגור שלא לאפשר הבאת באיות נוספות בסכומים.